לאה אהבה את ספרו היפה של המשורר זיבגנייב הרברט "ברברי בגן". הספר הוא תוצאה של מסע שערך המחבר ב-1958 באיטליה ובצרפת, מותיר מאחוריו את פולין הקומוניסטית לטובת מחוזות השמש. האקלים הנוח הופך עבור הרברט לאוויר רוחני חדש. אפשר בנקל לדמות איך הרברט, אחרי שנים של עיון באלבומי רפרודוקציות בשחור-לבן של אמני הרנסנס האיטלקי האהובים עליו, רואה אותם, בבת אחת, בגודל אמיתי, "באור השמש של מולדת האמן" כדבריו. כלומר – רואה חלום מתגשם לנגד עיניו – כמי שהאזין שנים לבטהובן דרך טרנזיסטור מונו, ואז נקלע לקונצרט של הפילהרמונית של ברלין. התרגשותו של הרברט ניכרת מכל עמוד בספר הזה. האם ראתה בו לאה את עצמה בפגישתה הראשונה עם איטליה ואוצרותיה? או אולי שעשע אותה הרברט הצעיר המסתובב בפאריז בשנת 1958 ובכיסו מדריך התיירות לפאריז מ 1905?

ומיהו הברברי הזה? האם הוא הפולני, איש המזרח, הנפגש לראשונה באוצרות התרבות של איטליה וצרפת? האם הוא המשורר הצעיר המגלה את פיירו דלה פרנצ'סקה, אחד הציירים האהובים ביותר גם על לאה שאהבה לספר כיצד גילו היא וסם יצירה שלו בכפר נידח באיטליה? ואולי, במילותיו של המשורר דרור בורשטיין, ברברי זה הוא המשורר המוצא את עצמו כמו פיל מילולי בחנות החרסינה של האמנות החזותית – ציור, אדריכלות, פיסול, ומחליט, בלית ברירה לדבר על מה שאולי יש להתבונן בו בשתיקה?

כמו פיל מילולי אני רוצה להעיז ולדבר מעט על לאה, אף על פי שדי לחזור ולהתבונן בציוריה בשתיקה כדי לזכור אותה.

לפני שנים רבות ביקרה בצפת קבוצה של סטודנטים צעירים ונלהבים, תלמידי בצלאל.

שניים מהם – נערה ונער ישבו יחדיו מתחת לאחד הבתים הציוריים והחלו לרשום. בעודם יושבים ברחוב הלוהט ומציירים "מן הטבע", כפי שהתבקשו, קראה להם אישה אחת ממרפסת הבית הסמוך. היא הציעה להם מים וגילתה התעניינות רבה בעבודתם. אחר כך הזמינה אותם להיכנס לביתה. הצעירים הנלהבים והמופתעים מצאו עצמם מתכבדים ממיטב מאכלי הבית, מלקקים שפתיים אחרי כוס ועוד כוס, ושקועים בשיחה מרתקת על אמנים ואמנות.

לאישה קראו לאה ניקל, אז כבר ציירת ידועה ועטורת פרסים. הזוג הצעיר הם גבי וחניתה בן ז'נו שהפכו כרבים אחרים לבאי ביתם של לאה וסם.

כך הייתה לאה. ציירת ידועה ומצליחה. אישה עטורת פרסים ואותות כבוד, ובכל זאת שמחה תמיד לפגוש אנשים חדשים, פותחת את לבה ואת ביתה בפני האמנים, הסופרים, המשוררים, המוסיקאים הצעירים, הרופאים והמדענים… מלאת אהבה לאמנות ולאמנים. כל מי שפנה אליה בבקשה להציג את עבודותיה נענה בשמחה. בעיניה – תערוכה רבת היקף במוזיאון ישראל הייתה שוות ערך לתערוכה צנועה בגלריה שכוחה באחד מישובי הצפון. תמיד שמחה כשבאו לראות את עבודותיה, תמיד התרגשה לפני כל תערוכה ולו גם הצנועה ביותר.

לאה אהבה את הציירים והפסלים, אהבה לתמוך באמנים צעירים אך לא פחות מכך אהבה והעריכה את אנשי העט – בין ידידיה הקרובים היו יואל הופמן, ישראל פנקס, יוסי בנאי וכמובן יזהר סמילנסקי.

אולי שמעה בשירה את מה שאלה ראו בציור.

ואני, מאין לי מילים משלי לדבר בהן על הציור של לאה ניקל, אקרא לזכרה ולכבודה שיר של זיבגנייב הרברט, הוא "הברברי בגן".

את יזהר אהבה לאה במיוחד. משום עצמו – על חוש ההומור שלו, ילדותיותו העולצת לפרקים, בצד רגעים של רצינות תהומית וקדרות – (תכונות שאפיינו גם אותה) ובמיוחד משום כתיבתו המופלאה שהיא ממש כזו של הצייר המניח שכבה על גבי שכבה עד שהוא משיג בדיוק את התמונה על קוויה וצבעיה. כשנעמי ויזהר היו מבקרים את לאה, נהגו לעלות לאטלייה להתבונן בציורים החדשים, לשוחח, להתבונן בשקט דרך החלון.

באחד מביקוריהם התלהב יזהר במיוחד מאחד הציורים, ולאה נתנה לו אותו מיד במתנה. עליז כילד, תחב את הציור תחת בית שחיו ולא הפסיק לספר על כך משך שבועות. מבחינתה לא היה בכך שום דבר מיוחד. נדיבותה וידה הפתוחה היו מעצם טבעה.

קשה לתאר את שמחתם והתלהבותם של לאה ושל סם מסיפור "מקדמות" אותו פרסם יזהר אחרי שלושים שנות שתיקה. בשיחותי איתה נהגה לעיתים קרובות לספר על התרשמותה מיכולתו של יזהר לברוא תמונה במילים.

אקרא פרק קצר מ"מקדמות" המצייר במילים, כאילו היו מכחול, את הנוף הזה, בו בחרה לאה לחיות ושבו אנו נמצאים עתה.

אפשר גם "איפה היה המקום הראשון" – בגלל הצבע הכתום שהיה אהוב כל כך על לאה.

Share This